1. בפניי תביעה להגדלת מזונות קטין.
2. הורי התובע נישאו בשנת 1975 והתגרשו בשנת 2000. להם שלושה ילדים, שניים מהם בגירים, והתובע הוא קטין יליד 1990.
3. ב- 8.7.02 ניתן פסק דין בתביעה קודמת שהגישה האם למזונות הקטין, שם נקבע כי על הנתבע לשלם מזונות בסך 1,500 ש"ח לחודש. בפסק הדין האמור נקבע מפורשות כי בית המשפט אינו מחייב את האב בהשתתפות כלשהי בהוצאותיו החריגות של הקטין.
4. בתביעה הנוכחית טוענת האם כי מאז מתן פסק הדין השתנו הנסיבות שהיו קיימות אז וכי בשינויים אלה ישנה הצדקה להרחבת חיובו של האב כך שיחויב במחצית ההוצאות החריגות של הקטין. שינויי הנסיבות המתוארים בכתב התביעה מתמקדים בשני תחומים: ראשית, צרכיו של הקטין עלו, בעקבות התדרדרות נפשית אשר גררה בעקבותיה את הצורך הדחוף בטיפולים נפשיים ואחרים וגם הוצאות חינוך חדשות בעקבות נשירתו של הבן מלימודים סדירים. שנית, השתכרותו של הנתבע עלתה לטענתה בהשוואה למה שהשתכר בעת מתן פסק הדין ב- 2002; בעוד שבעת מתן פסק הדין עבד הנתבע במשרה חלקית כנהג אוטובוס, היום הוא עובד כנהג מונית במשרה מלאה. כמו כן טוענת האם כי האב מתגורר היום עם בת זוג בביתה, כך שאין לו הוצאות שוטפות של ממש בגין מגוריו.
5. בפירוט הוצאותיו החדשות של הקטין טוענת האם כי לפי האבחון של השרות הפסיכולוגי - חינוכי במחלקת החינוך ב..., זקוק הקטין לטיפולים בתחומי ה-פסיכותרפיה, COACHING, והוראה מתקנת, ולפי טענתה מדובר בעלויות נוספות של כ- 3,500 ש"ח לחודש מעבר להוצאות שהיוו את הבסיס לפסק הדין של 2002. על כן דורשת האם בכתב התביעה תוספת לחיוב האב במזונות הקטין במחצית הסכום האמור, קרי 1,750 ש"ח. מאז הגשת התביעה ועד הגשת סיכומי התובע עברה תקופה ארוכה של עליות וירידות בכל הקשור למצבו של הקטין, ברם גם בסוף ההליך מציינת ב"כ התובע בסיכומיה כי מחודש מאי 2007 ואילך זקוק הקטין לטיפולים/הוצאות חינוך בסך של 3,000 ש"ח ועל כן דורשת מחצית מהנ"ל, קרי 1,500 ש"ח לחודש תוספת לסכום המזונות בו מחויב הנתבע כעת.
6. בכתב הגנתו מעלה הנתבע מספר טענות. ראשית טוען הנתבע כי התביעה הנוכחית מהווה בעצם "ערעור" על פסק הדין של 2002 מאחר ובאותו פסק דין קבע בית המשפט מפורשות כי אין לחייב את הנתבע בהוצאות חריגות, ועל כן, אין לקטין הזכות לדרוש היום שבית המשפט יסטה ממה שהוא עצמו קבע בפסק הדין האמור. אין אלא לדחות טענה זו, מאחר וחיוב מזונות מעצם טיבו הינו חיוב דינאמי הניתן לשינויים בהתחשב בנסיבות המשתנות בחייו של הקטין ובחיי ההורים, בין אם מפאת שינויים בתנאי חייו המחייבים שיקול מחדש של נטל המזונות ובין אם מפאת שינויים כלכליים בהכנסות ההורים או בהוצאותיהם ברצף הזמן מאז מתן פסק הדין. אמנם, תביעה להפחתה אינה "הזדמנות שנייה" לתובע להוציא מבית המשפט פסק דין אשר יותר לרוחו, והיא אינה חלופה להגשת ערעור על פסק הדין המקורי. לאחר שפסק דין זה הפך לחלוט, אין הוא פתוח לשינויים או תיקונים, אלא אם כן יוכיח התובע שינוי נסיבות
מהותי לאחר מועד מתן פסק הדין המקורי:
...פסק מזונות אינו יוצר מחסום סופי מפני חידוש ההתדיינות, וניתן לחזור ולפנות לבית המשפט בקשר לנושא המזונות, בכפוף להוכחת התנאי כי חל שינוי מהותי בנסיבות המצדיק את שינוי הקביעה המקורית. את המושג "שינוי נסיבות" בהקשר זה נהוג לפרש באורח דווקני, שאם לא כן עשוי להיות מופר האיזון בין המגמה להביא לסופיות הדיון לבין הצורך להתאים את גובה המזונות לצרכי החיים, ולמצבי החיים משתנים בין של צד הזכאי להם, ובין של צד החייב בהן.
(מ"א 410/94 (י-ם)
הלוי נ' הלוי, דינים מחוזי כו(4), 682; ראה גם, ע"א 363/81
פייגה נ' פייגה, פ"ד לו(3) 187, 188; תמ"א 957/93
פלונית נ' אלמוני, פס"מ נד(3) 133, 137).
בפסיקה נקבעו מספר תנאים מצטברים לשינוי בסכום מזונות שכבר נקבע בפסק דין:
א.
שינוי מהותי: בתביעה לשינוי בחיוב המזונות בגין שינוי נסיבות, אין בית המשפט בודק מחדש מהו סכום המזונות שראוי לפסוק, תוך עיון מחדש בהכנסות האב וצורכי הקטינים. פסק דין למזונות ניתן לשינוי כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות, בהתחשב במצב השורר היום לעומת הנסיבות שהיו קיימות בעת מתן פסק הדין שמבקש התובע לתקן. להבדיל משינוי של מה בכך, אין לצאת מתוך הנחה כי כל שינוי בנסיבות יש בו אוטומטית כדי להשליך על סכום המזונות (פס"ד
פייגה, שם; השווה, ע"א 1880/94
קטן נ' קטן, פ"ד מט(1) 215, 220; ע"א 442/83
קם נ' קם, פ"ד לח(1) 767, 771; ע"א 469/77
יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב(1) 667). על ביהמ"ש הדן בתביעה חדשה לקבוע בזהירות יתירה, ובצורה ברורה וחד משמעית, האם חל שינוי בנסיבות, מהו שינוי הנסיבות והאם יש בשינוי הנסיבות כדי להצדיק שינוי בסכום המזונות אשר נקבע בעבר (תמ"ש 14652/97 (ת"א)
איתם נ' איתם, דינים משפחה כרך ב 87; ראה לעניין זה, ע"א 473/78
אשתר נ' אשתר, פ"ד לד(1) 57, 60; ע"א 511/78
דלהרוזה נ' דלהרוזה, פ"ד לג(1) 449, 455; ע"א 381/86
אבין נ' אבין תק-על 87(3) 286).
ב.
שינוי בלתי צפוי: בפסיקה נקבע כי שינוי נסיבות מהותי לצורך שינוי בחיוב המזונות, הינו שינוי אשר
לא נצפה מראש ושלא הייתה כל אפשרות לצפותו מראש במועד פסק הדין (וראה פס"ד
פייגה לעיל).
ג.
גרימת אי-צדק: בנוסף לכך, כבר נקבע לא אחת כי שינוי נסיבות לא יביא לשינוי בחיוב המזונות אלא אם כן השארת החיוב כמות שהוא יגרום
לתוצאה לא צודקת. השווה: בג"צ 6103/93
סימה לוי נ' ית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4) 591:
העילה היא: שינוי מהותי בנסיבות שאירע לאחר מתן פסק הדין, שינוי ההופך את המשך קיומו של פסק הדין לבלתי צודק. וכך בדבריו של הנישא שמגר בע"א 442/83
מ' קם נ. ד' קם, בעמ' 771: "...גם משניתן פסק-דין המאשר הסכם, הרי אם הוכח, שמאז הינתנו חל שינוי מהותי בנסיבות, וכי יהיה זה בלתי צודק להשאירו על כנו, ניתן לפתוח את העניין מחדש"
7. נטל ההוכחה כי חל שינוי מהותי בנסיבות על פי הקריטריונים דלעיל מוטל על בעל הדין הטוען זאת, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה.
8. במקרה דנן, אכן הוכח לשביעות רצוני כי דרישת הקטין בתביעתו עומדת בקריטריונים דלעיל. על אף הכחשותיו החוזרות ונשנות של הנתבע באשר לצורך בטיפולים מיוחדים ומימון ההוצאות הכרוכות בהם, הוגשו מסמכים לתיק החל מהגשת כתב התביעה עצמו ועד לסיום ההליך המוכיחים בעליל כי הקטין אכן סובל מבעיות נפשיות המחייבות טיפול בתחומים שונים, גם פסיכולוגיים וגם חינוכיים. אומנם חלו שינויים במצבו של הקטין מאז הגשת כתב התביעה, אבל לא בהכרח לטובה. הייתה תקופה שהקטין אף נפלט לגמרי ממערכת החינוך, ברם נעשו ניסיונות למצוא לו מסגרות חלופיות, ביניהם "הלימודיה" ולאחרונה במכללה פרטית ב... שם לומד "יזמות עסקית". ברי הדבר כי הטיפולים שלהם זקוק הקטין מטילים על האם נטל כלכלי משמעותי נוסף; למרות טענותיו של הנתבע כי ניתן להשיג את כל הטיפולים הדרושים במסגרות ציבוריות, לא כך הדבר במקרה שבפניי, לא באשר להוצאות החינוכיות שהן ודאי פרטיות, ואף לא באשר לטיפולים הפסיכולוגיים, שלגביהם נטען ולא הוכחש כי הבן אכן השתתף בתכנית טיפולית במסגרת ציבורית ב... ברם טיפולים אלו הופסקו שם לאחר שנמצא כי הוא אינו מתאים למקום, ועל כן לא נשארה כל אופציה אחרת אלא פנייה לקבלת טיפול פרטי.
9. שינוי זה במצבו של הקטין עומד, כאמור, בקריטריונים של "שינוי נסיבות" המפורטים לעיל, מאחר ששינויים אלה לא היו צפויים בעת מתן פסק הדין, הם בוודאי מהווים שינוי שניתן להגדיר כמהותי ומשמעותי לאור הנטל הכספי הרב שנוצר בעקבות מצבו זה, וכמו כן, נחה דעתי כי יהיה זה בלתי צודק בעליל להשאיר את המצב כך שמלוא הנטל של הוצאות "חדשות" אלו ייפול על כתפיה של האם בלבד.
10. כאמור, האם טוענת בנוסף כי מצבו הכלכלי של האב השתפר משמעותית מאז מתן פסק הדין. בעת מתן פסק הדין עבד הנתבע במשרה חלקית כנהג אוטובוס, והכנסותיו היו צנועות למדי. זו גם הסיבה שבפסק הדין משנת 2002 קבע בית המשפט בהוראה די חריגה כי האב לא יחויב בחלק כלשהו מהוצאותיו החריגות של הקטין. היום, מאידך גיסא, עובד הנתבע במשרה מלאה כנהג מונית, ולטענת האם, עבודה זו מניבה לנתבע הכנסות נאות, אשר לדעתה גבוהות משמעותית מהכנסותיו בעבר, כך שיהיה זה צודק להטיל עליו מחצית הנטל של ההוצאות החריגות.
11. לדברי הנתבע, אין כל שיפור במצבו הכלכלי, על אף שעובד כעת במשרה מלאה. לדבריו, עבודתו כנהג מונית מכניסה נטו, בניכוי הוצאות החזקת הרכב ודלק, סכום הנע בין 4,000 - 5,200 ש"ח לחודש בלבד. הכנסות ברמה זו אינן מאפשרות לו לשלם יותר מסכום המזונות הבסיסי שבו מחויב כעת, בהתחשב בעובדה שהקטין הוא מעל גיל 15 כך שלכל הדעות חיובו של האב מתבסס על דיני צדקה, ודינים אלה מחייבים כי בית המשפט יתחשב ברמת ההכנסות הפנויות של שני ההורים ואת היחס שבין ההכנסות של שניהם.
12. הבעיה המרכזית בפרשת ההגנה בתיק זה נעוצה בעובדה שטענותיו של הנתבע באשר להכנסותיו נשארו ללא הוכחה כלשהי. אפילו מסמכים אלמנטאריים, כמו תלושי משכורת או דוחות מס הכנה, לא הוגשו, פרט לתלוש משכורת אחד לחודש מרץ 2006, שם רואים שכר נטו של 4,260 ש"ח. לדברי הנתבע, "מעסיקו אינו נותן לו בדרך כלל תלושי שכר, ורק לאחר תחנונים הואיל להנפיק לו את תלוש השכר של חודש מרץ 2006" (כתב הגנה, סעיף 17). וכן: "...מעסיקי איננו נותן לי בד"כ תלושי שכר, ורק אם אשלם לו 350 ש"ח לכל תלוש הוא מוכן לתת לי תלושים, ולפיכך ובשל העלות הגבוהה הבאתי כדוגמא תלוש השכר של חודש מרץ 2006" (סעיף 18 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע). בתשובות אלו לא די; תלוש משכורת אחד אינו מוכיח מאומה, וודאי שאין בו כדי לקיים את הוראות התקנות המחייבות צירוף של 12 תלושי משכורת. מעבר לכך, הנתבע עצמו מעיד כי לתלושים של המעסיק אין כל ערך ואין הם משקפים את המציאות: "ואין תלושי משכורת במוניות אלא אם אתה מבקש כדי להצהיר על סכום מסוים לכל מיני גורמים..." (פרוטוקול, עמ' 23 ש' 12-13). ואם תאמר כי התלוש שניתן בדרך זו משקף נאמנה את ההכנסות האמיתיות של הנתבע, הרי שהוא עצמו מאשר כי אין זה המצב: